סיפורנו מתחיל באנגליה של המאה ה-18 באוניה של הצי הבריטי. כבר בתחילת המאה ה-18 חצו את האוקיינוסים ספינות סוחרים וספינות מלחמה בריטיות במסעות שארכו שבועות עד חודשים. במהלך מסעות ארוכים אלו הופיעה בקרב המלחים מחלה הנקראת בשם צפדינה. מלחים שחלו במחלה זו החלו לסבול מכתמים על העור, פצעים, דימום של החניכיים ובסופו של דבר אובדן שיניים וציפורניים.
במשך השנים נחשדה המחלה כתוצאה של תזונה לא נכונה, במיוחד לאור התפריט המאוד מצומצם שהיה זמין לאותם מלחים. כבר במאה ה-16 דיווח חוקר צרפתי בשם ז'ק קרטייה כיצד הציל את צוותו שחלה בצפדינה באמצעות תרופה של ילידי יבשת אמריקה שהוכנה על ידי הרתחה של מחטי ארז. במאה ה-18 כבר היו נסיונות לטפל במחלה באמצעות מזונות שונים כגון שמרי חיטה וכרוב חמוץ. יש לציין כי לשמרי חיטה וכרוב חמוץ אין כל קשר להופעת המחלה או לטיפול בה אלא שבהעדר מחקר ומידע אמין נאלצו המלחים החולים להשתמש בכל תרופת סבתא שהייתה זמינה להם.
רק ב- 1747 ערך ג'ימס לינד, רופא על סיפון האונייה HMS Salisbury ניסוי מבוקר בו בדק את השפעתם של מזונות שונים על מלחים החולים בצפדינה. חשוב לציין כי בתקופתו של לינד לא היה כל ידע על חיידקים או ויטמינים ולכן רופאים רבים האמינו כי מזונות חמוצים עוזרים לשמר את גופנו בדיוק כמו שניתן לשמר באמצעותם מלפפונים וכרוב.
ג'ימס לינד לקח 12 מלחים חולים וחילק אותם ל-12 זוגות. לכל זוג נתן את התפריט הרגיל בספינה והוסיף לו מצרך אחד מיוחד. לזוג הראשון הוסיף סיידר תפוחים לתפריט היומי,לזוג השני הוסיף חומצה גופרתית, לשלישי הוסיף חומץ, לרביעי הוסיף מלח ים, לחמישי תפוזים ולימון ואילו לשישי הוסיף מי שעורה. תוך שישה ימים מתחילת הניסוי הבריאו המלחים בקבוצה החמישית, שקיבלה תוספת של תפוזים ולימון לתפריט.
בעקבות ניסוי זה הסיק ג'ימס לינד כי החומצה במאכלים מסוימים מונעת את המחלה וכי צפדינה היא תוצאה של תזונה לקויה. כתוצאה מכך החלו ספינות הצי הבריטי לגדל ירקות חמוצים (שהתגלו כמכילים ויטמין C) על גבי שמיכות רטובות.
בריבריבריבריבריברי
בסוף המאה ה-19 ברי-ברי הייתה אחת המחלות המאיימות ביותר על הצי היפני הקיסרי. חולים שנדבקו במחלה פיתחו חולשה, ירידה משמעותית במשקל, כאבים עזים וירידה בתפקוד החושים.
טקאקי קאנהירו, קצין רפואה בצי היפני, שם לב לכך שברוב ספינות הצי חלו במחלה המלחים בלבד ואילו מפקדי הספינה נותרו בריאים. בתקופה זו קיבלו המפקדים מנות מזון עשירות בבשר וירקות ואילו המלחים הפשוטים נאלצו להסתפק באורז בלבד. הרופא היפני הבין כי אין סיבה לכך שחיידקים יעדיפו להדביק מלחים פשוטים על פני קצינים והיה הראשון שטען כי המחלה אינה מדבקת ואינה נגרמת כתוצאה מחשיפה לחיידק, אלא כתוצאה מתפריט תזונתי לקוי.
ב- 1883 גילה טקאקי כי ספינה של הצי היפני יצאה למסע בן 9 חודשים שבסופו חצי ממלחי הספינה חלו בברי-ברי ועשרה אחוז ממלחי הספינה נפטרו במהלך ההפלגה. טקאקי שלח מכתב לקיסר יפן וביקש ממנו להוסיף בשר לתפריט המלחים על מנת למנוע הישנות מקרים כאלו. מספר חודשים לאחר מכן יצאה ספינה בת 333 מלחים למסע זהה אלא שהפעם סופקו להם בשר, חלב וירקות. כתוצאה מכך ירד משמעותית מספר החולים ורק 16 (5 אחוזים) מהמלחים חלו בה.
למרות כל זאת, רק שנים לאחר מכן זוהה הויטמין B1 כמרכיב התזונתי הקשור לבריברי. הויטמין, שקיים בעיקר בבשר, חיוני לתפקוד תאים במוחנו ובלעדיו חלה התדרדרות והתנוונות של תאי העצב במוח.
המוות האדום
באמצע המאה ה-18 החלו לדווח איכרים ספרדיים על הופעתה של מחלה נוראית וקטלנית, מחלה שתסמיניה היו כתמים אדומים על העור, שלשול, הזיות ולבסוף מוות. אחוזי התמותה של המחלה היו מבהילים: לפחות 40% מהנדבקים במחלה מתו ממנה. במאה ה-19 כבר זיהו מדענים את קיומם של חיידקים ואת הקשר שלהם למחלות וזיהומים. מדענים רבים טענו במשך זמן רב כי פלגרה, הידועה גם כמוות האדום, נגרמת גם היא כתוצאה מחשיפה לחיידקים.
בתחילת המאה ה-20 הכתה המחלה את ארצות הברית והפחד להידבק בה גבר. בבתי חולים רבים סירבו רופאים לטפל בחולי פלגרה כתוצאה מהפחד להידבק בה. משפחות בהן זוהתה המחלה הפכו למנודות בדומה למצורעים. בשל כך החליט הרופא הראשי של ארצות הברית למנות את יוסף גולדברגר, רופא צבאי, לחקור את המחלה.
גולדברגר שם לב שבבתי כלא ובתי משוגעים, בהם הופיעה המחלה באופן תכוף, נדבקו בה אך ורק האסירים והמשוגעים, ולא צוות המוסד. כתוצאה מכך שיער גולדברגר שהמחלה אינה נגרמת כתוצאה מפעילותו של חיידק אלא כתוצאה מתפריט לא מאוזן.
על מנת להוכיח את טענתו ערך גולדברגר מספר תצפיות וניסויים. אחד מאותם ניסויים היה ניסוי מבוקר שכלל 12 אסירים, להם הבטיח גולדברגר חנינה בתמורה להשתתפותם בניסוי. במהלך הניסוי שכנו האסירים בתנאים של ניקיון קפדני וזאת על מנת להדגים כי המחלה אינה תוצאה של זוהמה או תנאי מחייה גרועים. על מנת להראות כי המחלה מתפתחת כתוצאה מתזונה לא מאוזנת סיפק גולדברגר לאסירים תפריט עשיר בדגנים ובטטות אבל חסר בשר לחלוטין. תוך 9 חודשים חלו רוב האסירים במחלה והחלו לגסוס. בשלב זה החל גולדברגר לספק להם תפריט חלופי ועשיר בבשר. התוצאה הייתה החלמה של כל האסירים והדגמה נוספת של חשיבותה של תזונה נכונה.
יוסף גולדברגר גילה למעשה את חשיבותו של הויטמין B3 שקיים בעיקר בדגים, ביצים ואגוזים. אולם, באופן מפתיע, רוב הרופאים והמדענים בתקופתו של יוסף גולדברגר לא קיבלו את ממצאיו והמשיכו לטעון כי המחלה היא מחלה מדבקת שנגרמת על ידי חיידק קטלני. רק ב- 1937, שמונה שנים לאחר מותו של גולדברגר, התגלה הויטמין ואושרה טענתו של יוסף גולדברגר.
